סיפור אהבתו של מייסד המרכז ליצירת משפחה של אלמי

סיפור האהבה הזה הוא על אישה שמחברת לבבות כבר 20 שנה, אלנה מינקוב.

"אני לא יודעת איך זה קורה," היא אומרת, "זה איפשהו שם למעלה..." והיא מצביעה למעלה. זה נכון! כולנו יודעים שנישואים עושים בגן עדן. והיא, אלנה מינקוב, היא זו שעוזרת בכך לשמים.

נפגשנו במקרה (נשבע!) כשעבדתי ליד המחשב בבית הקפה קשטן, והיא באה לשם לקנות קפה טעים.

"אני מכירה אותך", היא אמרה לי, "למדתי על "קשטן" בזכותך, כשקראתי את המאמר שלך.

התחלנו לדבר, והתברר שגם לה יש עסק, אבל מאוד יוצא דופן. זֶה מרכז ליצירת משפחה אלמי. כן, תארו לעצמכם, במאה ה-21, המאה של האינטרנט והטינדר, שירותי היכרויות עדיין קיימים. והם עדיין ממשיכים לחבר לבבות.

שמה של הגיבורה שלנו הוא אלנה מינקוב, היא הבעלים שירות היכרויות "ElMI". נפגשנו במשרדה באדר - באופן סמלי, משרד עורכי הדין ממוקם בקומה מעל בה עברתי את הגירושים. ובמשרד שירות ההיכרויות יש דיוקנאות יפים של זוגות מאושרים, המארחת מוזגת לי תה לספל אדום בוהק (איזה עוד צבע זה יכול להיות כאן?), שתי דמויות מתחבקות על השולחן...

"זה שייקר", אומרת אלנה, "הלקוחות נתנו לי את זה..."

«"הכל כאן מדבר על אהבה," אני מחייך.

הגעתי לישראל שבועיים לפני עליית הנשיא הרוסי הנוכחי לשלטון. איזושהי "אינטואיציה" נכנסה, ושכנעתי את הורי ואת בעלי לחזור לארץ. שנת 1999 הסתיימה, המאה ה-20, כדור הארץ עבר אלפי שנים, הרגשתי בעור שלי שצריך לשנות את החיים באופן קיצוני.

ברוסיה חיינו די טוב. היה לנו עסק: מכרנו נעליים ודברים איטלקיים, שהיו מאוד פופולריים בשנות ה-90, חיינו בשפע, הילדים שלנו למדו בגימנסיה יוקרתית. בחיפה שכרנו מיד דירה מרווחת באזור טוב, בעלי מצא עבודה בתחומו מהר, קנינו רכב לטיולי משפחות וכמעט כל סוף שבוע ביקרנו בגנים לאומיים והלכנו לים.

בעלי הרגיש לא בנוח בישראל. הוא כל הזמן אמר לי: "בוא נחזור! אין עתיד לנו ולילדים כאן". אבל כל כך אהבתי את המדינה החדשה שלנו! אהבתי אותה בכל ליבי והייתי מוכנה לקשיים.

יום אחד הילדים התקשרו אלי לעבודה ואמרו, "אבא אורז". הורדתי הכל ומיהרתי הביתה. הוא ארז את המזוודה שלו.

"אקח את הקלטות עם ההקלטות של הילדים, לזמן קצר", הוא אמר לי, "אני אכתוב אותן מחדש כדי שיישארו כמזכרת". ולמחרת הוא התקשר מעיר סיבירית רחוקה ואמר: "אני בבית, בדירה שלנו, הכל בסדר, בוא." אבל הוא היה מבוקש כאן: הייתה לו התמחות טכנית טובה, ורגע לפני עזיבתו החל ללמוד בקורסים של מיקרוסופט, שאם היה מסיים אותם, היו פותחים בפניו את כל העולם. אבל הוא החליט אחרת.

— למרבה הצער, לא כולם מתרגלים לחיות בישראל. זוגות רבים נפרדים בשנתיים הראשונות, לא מסוגלים להתמודד עם קשיי המעבר וההסתגלות למדינה חדשה, אני מספר לאלנה את הסטטיסטיקה העצובה.

"כן, זה נכון, הוא קיבל את ההחלטה שלו, והילדים וההורים תמכו בי ברצון שלי להישאר בארץ החדשה", ממשיכה אלנה.

"אתה לא יכול להתמודד בלעדיי," אמר הבעל, "אתה תבוא בכל מקרה. בוא, אני מחכה"

אבל הבנתי דבר אחד בעצמי: אני לא יכול לקבל את ההחלטה שלו. יחד עם זאת, הבנתי שאם אשאר לבד, במוקדם או במאוחר אסלח לו ואם הוא יחזור, אקח אותו בחזרה. ואז החלטתי שאני לא אחכה לו, אני אבנה חיים חדשים. למעשה, מאוד פחדתי מהרגע שבו הוא יחזור והכל יהיה אותו דבר. לא הייתה דרך לחזור לדרך הישנה, כי הוא השאיר אותי לבד עם הילדים בארץ חדשה.

והתחלתי לחפש לו תחליף באופן פעיל.

באותה תקופה, צ'אט לתקשורת, "Odigo", היה מאוד פופולרי, משהו כמו "ICQ". שם תוכל לפגוש ולתקשר בקלות עם אנשים חדשים. והתחלתי לחפש.

היה לי טלפון נוקיה בלחיצת כפתור, שהוגדר מראש לביצוע שיחה - ברגע מסוים הייתי תופס אותו וצועק לתוכו: "בת, אני בדרך!" זו הייתה הדרך הקלה שלי לסיים פגישה לא מוצלחת.

במהלך שישה חודשים יצאתי לדייטים רבים לפני שפגשתי את אהבתי האמיתית. זה היה הגבר של כל חיי - בעלי השני.

נפגשנו ליד הבית שלי. זו הייתה דרך נוחה יותר עבורי לסיים דייט במקרה של מועמד לא נעים. הוא הגיע ברכב ישן ומקולקל והזהיר אותי שזה יכול לרדת רק במורד (ואני גר על הר) ולכן אם נלך לאנשהו, בקושי נחזור.

"איזה סיכוי. אני בהחלט לא אמשיך את ההיכרות שלי עם האדם הזה", חשבתי ודיברתי איתו במכונית במשך כמה שעות. ואז הוא שאל אותי אם יש לו סיכוי. הנפתי את ידי במעורפל, והשבתי שתמיד יש סיכוי. יחד עם זאת, החלטתי בתוקף בעצמי שלא יהיה המשך. אולם, 20 דקות לאחר שנפרדנו, הוא התקשר אליי, וחשבתי באימה שבטח שכחתי משהו במכונית ואאלץ להיפגש שוב. אבל הוא אמר שהוא כבר התגעגע אליי והציע להיפגש למחרת אם לא אכפת לי. השיחה הזו החליטה הכל.

אף אחד מעולם לא אהב אותי ככה! הוא אהב לגמרי הכל בי. וגם כשעברתי ניתוח מסובך, הוא אהב את הצלקת שלי. הוא דיבר איתי על אהבה מהבוקר עד הלילה, אף אחד מעולם לא העלה את ההערכה העצמית שלי ככה! ממש זוהר, לא הלכתי, אלא עפתי.

המרכז ליצירת משפחה של אלמי נפתח בזכותו. "אתה בהחלט יכול לעשות את זה!" - הוא אמר לי, ולקחתי הזדמנות.

"העסק הוא באמת מאוד יוצא דופן", אני אומר, "עכשיו, בעידן האינטרנט, עם אתרי היכרויות, רשתות חברתיות, אפליקציות, האם באמת יש מישהו שעדיין מוכן לפגוש אנשים בדרך הישנה, דרך שדכן?"

"זו גישה אחרת לגמרי. הרי אני אישית פגשתי ומכירה כל אדם שרשום במאגר הלקוחות שלי. אני תמיד מתחיל בפגישה אישית עם מועמד פוטנציאלי ואף פעם לא יודע מראש עם מי ומתי זה יסתדר, או אם זה יצליח בכלל. יש אנשים שקשה מאוד להציג אותם. כמה נפלא כשסוף סוף אני מצליח!"